"צעד קטן" היה התסריט הארוך הראשון שכתבתי - והוא הופק. כבר חשבתי שככה זה עובד, שאני אכתוב סרטים והם פשוט יופקו. אז כתבתי עוד אחד, ולא הצלחתי לגרום לו לקרות, ועוד אחד - וגם הוא לא קרה. 

אני חושב שהכשלונות הפכו אותי לכותב טוב יותר מאשר ההצלחה. ועדיין, היתה ב"צעד" איזו חדוות כתיבה, איזה שיחרור והנאה הנובעים מראשוניות, שאחר-כך, כשהפכתי לכותב מנוסה יותר, לא הצלחתי לשחזר... כמעט.

 

עכשיו, כשאני רואה אותו, אני חושב שהוא סרט די מגניב, אבל במשך שנים לא יכולתי לצפות בו. יותר מדי כאב היה נלווה לצפייה, והסיבה היא מותו של רפי בוקאי, מפיק הסרט ואחד החברים הכי טובים שהיו לי. רפי חלה בסרטן בזמן שהסרט היה בעריכה ומת מעט אחרי שהפקתו הושלמה.

הוא היה האיש שהכניס אותי אל עולם הקולנוע, ואולי אני צריך לכעוס עליו בגלל זה. אנשי קולנוע הם אנשים לא בוגרים, חסרי אחריות, אינפנטילים - ורפי בהחלט היה כזה - אבל הם גם אנשים חולמים, אנשים עם לב גדול, אנשים שלא נכנעים לחיים, שנכנסים בהם ראש בראש, בכל הכוח - ואת התכונות האלו שלו רציתי לאמץ כשקשרתי מבלי דעת את חיי לקולנוע.

בסה"כ כתבתי סרט - והוא הופק - לא ידעתי שהחיים שיבואו אחר-כך יראו כמו תשריט הפוליגרף של פינוקיו.